בקרו אותנו

                   



חיפוש :

אובדנות בקרב ילדים ובני נוער


להלן הדברים שאמרתי בוועדה:

"אני אדבר על הנושא לצערי מנקודת מבט מאוד קרובה:

א.    אני לא חושב שזה אחד מכל חמשה ילדים שרוצים להתאבד. יותר קרוב לי לחמשה מתוך חמשה. אחד מכל חמשה חושב על זה אולי ברמה המעשית, וכמו שדיברנו בזמנו הרבה מאוד על הנושא של הטרדות מיניות, אחד הדברים המשמעותיים ביותר, זאת המניעה – דהיינו: יצירת מצב שבו כל ילד בכל מערכת יודע שבכל נקודה שקורה לו משהוא או שיש לו מחשבה מסויימת, יש לו למי לפנות. יש לו כתובת למי ללכת. וזה אומר כמובן הכשרה של רבנים ומורים ומטפלים ומחנכים. שלא יהיה ילד שאין לו עם מי לדבר. שאין לו למי לשתף. שאין לו למי לספר. ובמיוחד היום, שכל הילדים מרוב חברים בפייסבוק, הם כל כך בודדים, אז הם זקוקים למישהוא שהוא באמת חבר. מישהוא שאותו באמת יכולים לשתף. אחד הפתרונות שנאמרו זה לסלק את האמצעים, סילוק האמצעים יכול למנוע אבל הוא לא פותר את הבעיה. זה לא פותר לנער את המצוקה. וכדי לפתור את המצוקה אנחנו צריכים לטפל הרבה יותר מוקדם.

ב.      מכיוון שאי אפשר לטפל תמיד בכל המערכות, אני כן חושב שיש מקום לסמן, קבוצות סיכון. למשל – משפחות שעברו מצוקת גירושין, הילדים שלהם הם ילדים בקבוצת סיכון שמשהוא צריך לבוא ולתפוח אצלם את יכולת ההקשבה, ובעיקר לתת להם מעטפת אהבה.

ג.       אני אסיים בסיפור שהוא סוג של קוריוז – לפני כחצי שנה נפגשתי עם אחד ממנהלי בתי החולים בחברון. והוא אמר לי: אצלנו בבית החולים בחברון תמיד טיפלנו בסדר גודל של כ 10 מקרי התאבדות בשנה. בשנה שעברה, כמעט לא טיפלנו באף אחד. מה קרה? באמצעות נסיונות הדקירה הם מצאו דרך הרואית להתאבד. הבאתי את זה כי אחד הדברים הכי משמעותיים בטיפול הוא להנחיל את העובדה שאין דבר כזה מבוי סתום. אפשרויות הפתרון הם הרבה יותר רחבות".

לצפיה בדברים שאמרתי בוועדה:


טואול - בניית אתרים באינטרנט